החלטה בתיק ב"ש 100/05

            כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לרצח - עבירה על פי סעיף 305 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " החוק"), וכן עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיפים 333 יחד עם 335 לחוק.

מן המפורט בכתב האישום עולה כי, ביתו של המשיב, פלונית (להלן: " פלונית"), התגוררה יחד עם המתלונן למעלה משנה. רוב זמנם התגוררו בירושלים, למעט תקופה מסויימת בה התגוררו בטבריה ובצפת. המתלונן נהג להכות את פלונית, על כן החליטה לעזוב ולחזור לבית הוריה בצפת.

ביום 28/12/04, הגיע המתלונן לצפת, ושכר חדר בבית דירות. באותו היום ולמחרת, נפגשה פלונית עם המתלונן בחדר. המתלונן ניסה לשכנעה לחזור ולגור עימו בירושלים, בין היתר תוך אלימות ואיומים.

ביום 29/12/04, סמוך לשעה 17:00, הסכימה פלונית, לכאורה, לחזור ולהתגורר עימו, וביקשה לאסוף את חפציה מבית הוריה בצפת. פלונית שבה לבית הוריה וסיפרה להם כי המתלונן היכה אותה ואיים עליה, ואף הצביעה עליו דרך החלון כמי שעומד וממתין לה בקרבת הבית.

הנאשם הורה לפלונית להזמין משטרה, נטל את האקדח, אותו החזיק ברישיון, ויצא מן הבית. בסמוך לבית התפתחה, שיחה בין הנאשם למתלונן. הנאשם דחף את המתלונן והם החלו להתקוטט. המתלונן ביקש מהנאשם להניח לו והבטיח שיעזוב את המקום. בשלב מסויים שלף הנאשם את אקדחו, וירה לעבר רגליו של המתלונן, תוך שהוא מורה לו ללכת. המתלונן הלך אחורנית בצעדים קטנים והנאשם היה במרחק של צעדים ספורים ממנו וירה שוב לכיון רגליו, ולאחר מכן ירה פעם נוספת לרגליו של המתלונן. תוך כדי הליכתם הגיעו לסמטה ניצבת לרחוב יוספטל, והנאשם רדף אחרי המתלונן וצעק לו לעצור. המתלונן עצר, ביקש מהנאשם שיניח לו והבטיח שיילך ולא ישוב. המתלונן אמר לנאשם כי, הוא ופלונית ביתו אוהבים אחד את השני, ובתגובה ירה הנאשם במתלונן, יריה בחזה ויריה בצוואר, ממרחק של כחצי מטר.

המתלונן נפצע, וחשש לחייו לכן ברח ונכנס לאחד הבתים הסמוכים, עד שהגיעו המשטרה ומד"א, אשר פינו אותו לבית החולים, "רבקה זיו" בצפת, שם קיבל טיפול ראשוני והועבר לבית חולים "רמב"ם". המתלונן אושפז במחלקה לטיפול נמרץ ולאחריה הועבר למחלקת חזה, שם הוא מאושפז. למתלונן נגרם פצע ירי בחזה, נזק קשה לריאה השמאלית ופצע ירי בבסיס הצוואר.

ב .         הסניגור אשר בחן את חומר הראיות הסכים כי קיימות ראיות לכאורה לשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, וכן הסכים כי בנסיבות אלה קיימת עילת מעצר.

            הסניגור ביקש, לאפשר לו לטעון בשאלת חלופת המעצר, ולשם כך נתבקש תסקיר מעצר.

ג .          טיעוני הצדדים : 

(1)        המבקשת טוענת כי בנסיבות המקרה ולאור המפורט בתסקיר, לא ניתן לשחרר המשיב לחלופת מעצר. מעשיו של המשיב מלמדים עליו כמי שחזקת מסוכנתו לא הוסרה. אדם הבוחר לסיים את הקשר בין ביתו למתלונן בדרך של נטילת אקדח וירי לעברו, הוא מסוכן ואין לשחררו, באשר חלופת המעצר לא תבטיח את שלום הציבור מפני מסוכנותו.

(2)        הסניגור טען כי יש לבחון את השאלה האם יהיה בחלופת המעצר כדי להבטיח את עילת המעצר על רקע גילו המתקדם של המשיב, שהינו כבן 66, ללא כל עבר פלילי, וכן על רקע נסיבות המעשה, כפי שהמשיב טוען להם. המשיב ביקש מביתו פלונית ואשתו להזמין משטרה בטרם יצא את הבית עם אקדח. במהלך האירוע ביקש מעוברים ושבים להזמין משטרה, הוא עצמו טוען כי ירה לעבר רגליו של המתלונן רק כדי להפחידו ולגרום לו שיסכים לבוא עימו למשטרה. ירה לעברו רק כאשר חשש שבידי המתלונן סכין שהוא מתכוון לשלוף מחגורת מכנסיו, בשל כך שהמתלונן עשה תנועה עם ידו כמי שמתכוון לשלוף מהחגורה סכין. הוא עוד טוען כי אם קיימת מסוכנות, הרי שבנסיבות המקרה היא קיימת אך ורק כלפי המתלונן, מסוכנות זו ניתן למנוע על ידי חלופת מעצר ממשית.

            הסניגור סמך טיעוניו על פסיקה אותה הגיש לבית המשפט.

ד .         דיון :

סעיף 21 (א) (1) (ג) (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: " חוק המעצרים"), קובע כי מי שנהג באלימות חמורה, או עבר עבירה תוך שימוש בנשק חם או קר, חזקה עליו כי הוא מסוכן ועלול לחזור שוב על מעשיו. חזקה זו הינה חזקה הניתנת לסתירה. על בית המשפט לשים כנגד עיניו תמיד את העיקרון הניצב בבסיס חוק המעצרים ולפיו המעצר ישמש כאמצעי אחרון לשם הגנה על הציבור, זאת נוכח חשיבותה של הזכות לחרות, גם אם הוגש כתב אישום, אולם למשיב עומדת חזקת החפות (ראה בש"פ 10470/04, מועווד עמאש נ' מדינת ישראל).

סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים, קובע שלא לצוות על מעצר אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה".

לפיכך, בכל מקרה, אף אם מתקיימת עילת מעצר, על בית המשפט לבחון אם יש מקום להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר אשר פגיעתה בחירותו תהא פחותה. שומה עלינו לבדוק האם תוכל חלופת המעצר למלא אחר מטרות המעצר.

כפי שנקבע בדנ"פ 2316/95 ג'ניאמת נ' מדינת ישראל, פד"י מט (4) 589, מפי כב' הנשיא (דאז) שמגר, בדברים  הבאים: